אמסטרדם שלי

בתחילת יוני 2018, אחרי חזרתי מחופשה קצרה באמסטרדם, עלה רעיון בראשי. אאוריקה צרחתי בלב,

מצאתי פתרון מעולה לבעיה של כל בעל עסק, קטן כזה שמנוהל ע"י אדם אחד, כגדול המונה עשרות עובדים/סוכנים בשטח.

 

הייקום זימן לי אדם נפלא בשם דב סבו. דב הוא בעל משרד תיווך באמסטרדם וחי בעיר ב 22 השנים האחרונות.

אז ארזנו לבד, נמנה ואני, והמראנו בכיף אל שדה התעופה סכיפהול אשר באמסטרדם.

 

אמסטרדם שלי - השוק הראשוני

 

כישראלי שגר בבית פרטי במושב רחב ידיים הגעתי אל פתח דלת בניין דירתו של דב וחשכו עיניי.

גרם מדרגות תלול בזווית לא אפשרית.

בלעתי את התרנגול ועליתי לדירה תוך כדי מבטים לעבר זוגתי של בואי נברח אבל לפחות נהיה מנומסים ונעלה לדירה.

מיד בכניסה חשתי את העצבים עולים מכיוון כפות רגליי אל עבר אזורי הגפיים אשר מתחילות להשתחרר אט אט.

אני זוכר שבעודי עובר במסדרון הבית ומסנן לעבר זוגתי שתחיה שאני כבר עם הטלפון בכיס מחפש מלון,

חלפתי על תמונת קנבס מרהיבה בה מצולמים דב ושתי בנותיו.

כאב חד הורי המגדל את ארבעת בניו לבד, מיד קול השדים שבראשי פסק וחשתי התרחבות לב.

הבטתי בבת זוגי והיא מיד הבינה - אנו נשארים.

 

אמסטרדם שלי - השוק השני

 

הנחנו את מזוודותינו ושמנו פעמינו אל עבר משרדו של דב, הרי ערב הסילבסטר היום וצריכים לחגוג.

איך שהגענו, מיד החל מחול חיבוקים ונשיקות כאילו אנו חברים 20 שנים מינימום.

ואז הוא נתן לנו כריך גדול לאכול וככ חזק עד שאיני זוכר את המשך הסיפור.

סתאאאם, נראה לכם?

מסתבר, שכל הולנדי אשר חשקה נפשו יכול לשים פעמיו לעבר צומת הרחובות הקרוב לביתו, לפתוח חצובה ולהתחיל לשגר זיקוקים אשר לי לפחות נראו כטילי טומוהוק.

מי שלא ראה ערב סילבסטר בהולנד אינו יודע מה זה בזבוז של מיליוני אירו בשנה לפח, בלי לדבר על קטיעות האצבעות שהילדים עוברים בכל שנה, כ 200. טירוף.