שמי רמי מועלם, נולדתי, עם קטרקט בעיניים בשנת 1976 לשני הורים, *חיים שלי בלבלבית אמי מרים מועלם שתיבדל לחיים ארוכים ואבי ויצמן מועלם כפרה עליו *שהחזיר ציוד לאחרונה (1954-2021). אני גרוש ואב חד הורי, כבר 23 שנים - לארבעה בנים; ירדן(2000), תום (2002), אור(2003) ואביב(2005). התמודדתי עם לא מעט קשיים בחיי, בחירות שגויות ותמיד תמיד האשמתי את עצמי. אני גרוע, אני פוזל, יש לי משקפיים, **אחותי התחתנה עם פרסי וכמובן שהרשימה עוד ארוכה.
כצאצא לבני אדם אשר עלו מעיראק שיער בדאלקום, לא חסר לי. תעיד על כך כרררררמלה, בת זוגי לשעבר אשר העניקה לי את גרסת המאמי הזוגית - קוף ים.
הרגשת ה "לא מספיק טוב" ליוותה אותי מהיום שאני זוכר את עצמי. בשנת 1983, בהיותי בן שבע, עברנו דירה אל שכונה חדשה. והיום הראשון בבית הספר, שאלוהים יעזור. יום מלא בחששות ופחדים. אל בית הספר כפיר, כיתה ב'3 נכנסתי ילד **קטן, נמוך, קירח (לא באמת) עם משקפיים גדולות יותר מפניו. עומד אל מול 30 ילדים. פעימות לבי שברו את מהירות הקול תוך כדי הליכה אל המקום שסימנה לי המורה.
אז, בשנות השמונים המוקדמות אינטרנט עדיין לא היה, משחקים כמחבואים ותופסת, שבע אבנים, שלוש מקלות והקדרים באאאאאאים היו שיא היום שלנו. שמחנו מעצם היותנו אנו יחד בעולם הזה וכל זה תודות למהפיכה הדיגיטלית אשר טרם החלה. עלינו הביתה רק כשחשנו רעב או רגע לפני שהכפכף של אחת האמהות עפה לעברנו, המוקדם מביניהם.
משנת החיים הראשונה שהעביר לי אבי עדיין חרוטה בזכרוני. אבא שלי ויצמן, AKA וייץ, ויצו, שץ, ג'אנגו ועוד - היה איש פשוט, חם וצנוע, עם חוכמת חיים, אהבה ללא גבולות, חייכן ואהוב על הבריות.
הושיב אותי בסלון הבית ואמר לי יא איבני, כל עוד אינך פוגע באחר - אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. או, במלותיו המדוייקות "*שים זין על כו-לם".
ימים ספורים לאחר מכן, בכיתה, אני רואה חבר שועט לעברי תוך כדי צרחת “מ ש ק פ ו פ ר” וצחוק מתגלגל. אמרתי לו, יש לי משקפיים, אני רואה רק בעין אחת, אני לא מבין מה מצחיק בזה. אני זוכר את כל האנרגיות המתפוצצות שלו כבות ברגע, כאילו שפכתי עליהם דלי של מים.
נעלבתי, ברור שנעלבתי, אבל לא נתתי להם לראות
בטחון עצמי גובה דשא
השנים חלפו, ההצקות המשיכו ובעקבות כך הנפש הקטנה שלי נסדקה יותר ויותר. הסתגרתי בתוך עצמי, ברחתי מהשתתפות בכיתה וכשהמורה שאלה אותי משהו פשוט בהיתי בה עד שהיא עברה לתלמיד אחר. את החברים הקרובים אלי יכולתי לספור על כף שתי אצבעות, מסיבות הכיתה נשמעו למרחוק ו 95% מהזמן העדפתי להשאר בבית.
לאורך השנים הוריי המשיכו בנסיונם לשכנע אותי לרקום קשרים עם חברים בשכונה. ואני, לא הבנתי מדוע אנשים ממשיכים לצעוק לי משקפופר ומה לעזאזל הקשר בין איך שאני נראה למי שאני. הרי כך נולדתי. זה מה יש. אט אט התרחקתי מאנשים והסתגרתי בתוך עצמי.
באחד הימים אבא שלי, שכאמור *הפסיק לעשן לפני שנה וחצי, הגיע ובידיו החזקות קופסאות בגודל של מקרר קטן. רמממי, הוא צעק לי מעברה השני של הדירה - קניתי לך מחשב. אני זוכר את הרגע הזה עד היום. פתחתי בהתלהבות את קופסאות הקרטון ולעיני, האחת, מתגלה פאר הטכנולוגיה של שנות השמונים המוקדמות; קומודור 64 קילובייט (נשבע לכם באמא) עם טייפ קסטות ומסך ירוק אשר שינו את כל עולמי.
אבי, באהבתו הגדולה, חשב לעצמו שזה לא מספיק והחליט להוסיף למתנה כמה חוברות של חברת Bug - צעדים ראשונים בתוכנת בייסיק. כמה שהודיתי לאבא שלי. זהו, חשבתי לעצמי, מי צריך אנשים בכלל עם יחס שכזה. הקמתי חומות, הכנתי ביצורים, החיילים עמדו על המשמר ואני אטמתי את עצמי לחלוטין מן העולם החיצון.
הסתתרתי בעולם הוירטואלי ומצאתי בו מפלט. זה המקום הבטוח שלי הרגשתי, מקום בו מקבלים אותי בדיוק כפי שאני - בנאדם שלם. עולם קסום שבו אני יכול ליצור ככל העולה על רוחי ללא קשר לאיך אני נראה. מה אני לובש, יש לי/אין לי כסף וכו'.
**מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה, מה, מה
בשנות השמונים, לאנשים היתה מעט יותר סבלנות מהיום. עם 64 זכרון לא היה הרבה מה לעשות, חמצוצים קטפנו בשדה ולא קנינו בקיוסק. אה, זכרון למחשב? זוכרים? 64ק"ב. כלומר, אם אתם רוצים לשחק השתדלו **לקום שעה קודם כדי ללחוץ Play.
מצאתי את עצמי מבלה שעות ביום מול מסך ירוק ומתרחק יותר ויותר מסביבתם של בני האדם.
אמאאא אני רואה
לקראת סוף כיתה ו', 1986, הגיעו עדשות מגע אל ארצנו הקטנטונת. הוריי, החליטו לעשות מעשה. 3,000 שקל לזוג עדשות לא היה להם ולכן החליטו לעשות גיוס המו-עלמים. כל אחד מהם פנה לאחיו ולאחר זמן מה גויס ההון הדרוש לתחילת שינוי החיים שלי.
היום הגיע, נסענו יחד אל מכון העיניים קרנית. מכון פרטי קטן עם אנשים מקסימים. עד היום חרוט בזכרוני חיוכו הרחב של ד"ר שמואל בכר ז"ל. בין הפעמים הבודדות שאדם זר מחייך אלי. מיד התאהבתי בו. לאחר כחצי שעה אני מביט במראה ורואה את רמי. נטול משקפיים בכלל, רואה את העולם הרבה יותר נקי. הבטתי בהוריי, הבטתי בדוקטור, ויצאתי מהקליניקה.
רץ ברחוב גורדון מביט לימין ופוזל לשמאל, וואו, כמה הכל יפה ונקי חשבתי לעצמי.
אמנם מבחינה חיצונית משקפיים כבר לא היו לי אך הרגשתי את משקלם הכבד על האף כל הזמן. החברים בבית הספר מאד שמחו לראות אותי ללא המשקפיים, ואני העדפתי להתרחק מהם.
השנים חלפו ולא מצאתי את עצמי. בבית ספר הכל היה קשה, הרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי והתכנית הלימודית נראתה מסובכת, ישנה ומיותרת בעליל. שיעור אחד מאד אהבתי, תמלול. בשיעור השני כבר טסתי על המקלדת במהירות של 150 מלים בדקה. אין לי מושג איך תפשתי את העקרון כל כך מהר בזמן שכל דבר אחר היה קשה כל כך.
לקראת סוף ט' זה היה. הגעתי להחלטה מאד גורלית בחיי הקצרים. ניגשתי לאמא ואמרתי, “אני לא מוצא את עצמי בבית ספר, מה תאמרי אם אפסיק ללמוד”? “יא איבני, תעשה מה שטוב לך”.
עם הגיבוי של אמא, ניגשתי אל מחנכת הכיתה. זה היה מחוץ לבית הספר, היה לה קארה שחור, חולצה לבנה עם פסים שחורים ומכנסיים שחורות. המורה, הגעתי למסקנה שאין לכם יותר מה ללמד אותי, יריתי. "רמי, אתה אפס וכלום לא יצא ממך". בהיתי בה מספר שניות, עשיתי פרסה והתחפפתי מהמקום.
מסגרות אף פעם לא היו הצד החזק שלי. כשנתיים אחרי שפרשתי מבית הספר הגעתי לצבא. ואחרי שלושה חודשים שבהם אני משמש כפקידה פלוגתית הבנתי שגם שם אין לי מה לעשות.
קודם אני
ב 31.12.2018 הכרתי אדם מדהים באמסטרדם. אדם עם גישה חיובית לחיים, אדם אוהב, מחבק, מחייך כל הזמן לא משנה באיזו סיטואציה. האדם הראשון, גבר, שקיבל וחיבק אותי, פיסית, מבלי שהכיר אותי מעולם. אדם שלא שפט אותי על פי המראה שלי ומקבל אותי כפי שאני.
לא יכול להיות אמרתי לעצמי, משהו פה לא מסתדר. איך זה שהוא כל כך נחמד כל הזמן, איך זה שהוא מקבל אותי והוא בכלל לא מכיר אותי?
כחודש לפני תחילת הסדנא התקשר אלי השטרופוואפל שלי: רמי, יש לי מתנה בשבילך – סדנת העצמה אישית של חברת הומניקיישן - סדנת מהות.
שו מהות תגיד לי? נפלת על הראש? באמת נראה לך שאני אשב עם 60 אנשים בחדר? אתה שוכח עם מי אתה מדבר? אני מדבר עם מחשבים נשמה, בני אדם ואני לא הולכים ביחד. והוא מצדו מתחיל לצחוק לי, הכל מצחיק אותו, לא משנה מה קורה, הוא תמיד באנרגיות טובות הבן אמא שלו.
פחדתי מהיום הזה כמו מניתוח לב פתוח. כחמישה ימים לפני תחילת הסדנא שברתי את הרגל. איזה מזל אמרתי לעצמי, עכשיו יש לי תירוץ. שיישרף העולם - אני, לא, הולך!
ערב לפני אני מקבל שיחת טלפון מדב ומחכה ומצפה לאוי, איזה מסכן אתה, כואב לך.
“מה קורה רמי”, שואל ההולנדי המעופף. אל תשאל דובי, שברתי את הרגל. מה אתה אומר, ללכת או לא? בטח שללכת. עוד דחיפה נוספת של האהוב הזה ששינתה את כל עולמי.
יום שלישי 15.00 בצהריים אני מדדה על קביים לסדנא. סיוט חשבתי לעצמי, טוב נו, בוא נגמור עם זה, כמה שעות ואני לא פה. מה לי ולסדנאות האלה, התנגדויות מפה עד להודעה חדשה.
נכנס לבניין, הדופק על 180, פרפור חדרים קל עם **קצף של אמסטל מהפה. יוצא מן המעלית ונכנס אל המקום שהופך להיות לי בית בחמשת הימים הקרובים. ופתאום אנשים. מלא אנשים. בחורות, בחורים, נשים, גברים, אמא'לה, רמי, אתה לא שייך כפרה.
עיניים, רגליים, שפם+שחי+גבות, מה אתה צריך את זה? לך הביתה, תדליק ג'וינט שב וכתוב איזה פוסט על מצב גידול החסה בשטחים.
תכנות המח מחדש
פאק, מאוחר מדי, כבר קלטו אותי. מילא שחור קטן עם שיערות אבל את ההוא על הקביים אף אחד לא ישכח. טוב, נו, צוללים פנימה.
בשנים האחרונות אני מעז יותר, בקורונה שהיתי המון במחיצת אחי הגדול, גרנו יחד בביתו באמסטרדם ולמעשה הפכנו להיות זוג לכל דבר ועניין; גידול שתי בנות, כביסות, בישולים, קניות, ארוחות לאחד, שניים או 70 אנשים היתה מנת חלקי היומית.
"בדאלק רמי, הדרך הכי קלה לאנשים היא דרך הבטן", תמיד אמרה לי אמא - כפרה עליה שתיבדל לחיים כאורך הגלות.
הבטחון העצמי עלה פלאים מאז שהכרתי את דובי ובהחלט אני מעז יותר. מי שמכיר אותי יודע, כשאין לי מה לומר אני שותק.
רמי, אתה הולך על זה, אתה צולל פנימה ומפזר אהבה בלי חשבון. אתה כבר ילד גדול, אין לך משקפיים, אתה אוהב את עצמך. סמוך עלי, יהיה טוב. פעם קראתי לו רמי הטוב, היום אני קורא לו פנג הלבן.
צולע פנימה על קביים מחייך חיוך גדול עם שתי שיניים חסרות ואומר שלום לכולם. מעט מאד מהאנשים בחדר שבעוד כמה שעות יהפכו למשפחה הגיבו לי.
אני חייב זאת לעצמי. זה בשבילי, אני קודם רמי, לפני שאני אבא של ירדן, תום, אור ואביב, לפני שאני הבן של ויצמן ומרים מועלם, לפני שאני האח של שוקי וקיקי (לילי) אני רמי. אני אחראי לחיים שלי, אני לוקח אחריות על החיים שלי.
ואז נכנסים לחדר. גם *מכות חשמל בפטמות לא היו מחזירות אותי למצב שלי. כמות המחשבות שחולפות בראשי כאשר אני ישוב על הכסא, עדיין עם רגל שבורה, הוכפלו פי עשרה מהרגע שנכנסנו אל חדר הסדנא.
ערב טוב המורה
יש לי נתקים במח, המחשבה משתנה לי בכל 15 שניות בממוצע. אני יכול לומר בוודאות שרמת הריכוז שלי היא בדיוק כמו של מלפפון חמוץ. ברור שבמלח, השתגעתם? עם כל כך הרבה אנשים מסביבי קשת הרגשות כמו קיבלה בחילה באפטלינג בכל רגע נתון. מחשבות על מה יגידו, מי ידבר אתי, אני גרוע, אני מכוער, אני שמן, אני וכו'.
ואז זה קרה. המנחה החלה לדבר ואני, כמהופנט, בולע כל מלה שלה. שורה ראשונה אני יושב, נכנס חזק בתוך הכסא מקווה שלא יראו אותי. רק שלא תבחר בי, רק שלא תבחר בי, שלא אצטרך שוב לבהות בה עד שתעבור לאחר. יא חמאר שואג פנג, אתה כבר ילדה גדולה, יש לך ארבעה ילדים ובכל רגע אתה עלול להיות סבא חס וחלילה שקל בנעל. מי תבחר בך יא אכבר אהבל? באת להשתתף, אתה לא בבית ספר אנימור דארלינג.
למדתי להיפתח בשנים האחרונות ובעיקר תמיד להקשיב, גם למשהו חדש ובעיקר למשהו שאיני יודע היות ואני יודע כלום. עברנו תהליכים והתמודדנו מול פחדים גדולים מאד שלנו, גילינו שכולנו אותו דבר, כולנו רמי הקטן עם המשקפיים, מי יותר, מי פחות אבל העקרון זהה – אני פגום, אני לא מושלם, מי ירצה להיות חבר שלי, מי ירצה לדבר אתי.
שישה ימים חלפו, אני כעת יושב וכותב את הביקורת הזו ואני גאה בכל אחת ואחד מהמשתתפים אשר עשו עבודה קשה מול עצמם. עמדו, דיברו ובכו את נשמתם על השטיח, “של כרמל כפרה” (ס.ש.). לא ויתרו לעצמם לא משנה כמה “קשים” הם החיים. הכל עובר. הכל סביל ובעיקר אני אחראי לאושר שלי.
קשה, מאד קשה לשבת בחדר ולהיפתח בפני זרים. המלצה חמה לכל מי שקורא פוסט זה, סדנת מהות הנה סדנה של אנשים אשר מביאים את עצמם לתוך התהליך. השירות, האכפתיות של המשתתפים והצוות ממני, כאיש עם רגל שבורה, גרמה לי להוזיל לא מעט דמעות במהלך הימים האלה.
אני רוצה להודות לכם, לכולכם, למנחים המקסימים, למשתתפים שאני גאה לקרוא להם משפחה ואוהב את כל אחת ואחד מהם ממקום נקי, טהור, אנושי, ללא כל אינטרס.
תודה לאבי התורה הזו, יפתח שגיב שריגש אותי כל כך בסוף הערב, למנחים המדהימים ציונית, וסער שגיב, לכל צוות הומניקיישן ובעיקר, אני רוצה להודות לעצמי. שהעזתי, שגברתי על הפחד, שהצלחתי לפרוץ את גבולותיי שלי.
ALL YOU NEED IS a HUG
*משפטי ויצמן מועלם **משפטי הגשש החיוור <--- השכרת רכב לחודש | GoCar Isael ---> |