כשכריסטי הציעה לי להצטרף אליה לטקס איוואסקה עם אינדיאנים מהאמזונס, נכנסתי ליוטיוב לבדוק מה זה. בסרטונים שהופיעו לי, צפיתי באנשים שותים איזשהו שיקוי ואז מקיאים את הנשמה. אמרתי לה מיד שאני לא מעוניין! והיא התעקשה שזה בריא ומנקה את הגוף מכל הרעלים שאנחנו מחדירים לעצמנו ביום יום. עדיין לא השתכנעתי, אבל אז, היא הבטיחה לבוא מגרמניה, לאסוף אותי עם רכב גדול וציוד קמפינג ומשם נמשיך לרוד טריפ ברחבי אירופה...
הסכמתי.
לאחר חמש שעות נסיעה, הגענו לחווה מבודדת, הממוקמת על גבול גרמניה הולנד. את פנינו קיבלו אנשים בני כל הגילאים, רובם לבשו לבן וכל אחד בתורו, העניק לנו חיבוק ממושך. הוחתמנו מיד על מסמך שהכול נעשה בהסכמה, שולל בעיות נפשיות וכל אחריות מהמארגנים. נכנסנו לחדר מלבני גדול שהיה מלא במזרנים וכריות צמודים לקיר, ליד כל מזרן היו שני דליים, שחור ולבן, בדליים הלבנים היו גלילי נייר סופג והשחורים היו ריקים ושימשו להקאה.
על אחד הקירות הייתה מעין יצירה מעץ מגולף של דמות אדם המחזיק כביכול את השמש בשתי כפות ידיו, במרכז השמש היה חלל בקיר, ממנו אפשר היה לראות את הירח בחוץ - זורח ברקע. המארגנת הצביעה על שני מזרונים פנויים והודיעה לנו שאלו יהיו המקומות שלנו. כריסטי הלכה לרכב להביא שמיכות ואני נשארתי לדבר עם האנשים.
היה זה היום השני שלהם וכולם דיברו על הארות ותובנות. ישבתי על המזרון, משמאלי כריסטי ומימיני אישה מבוגרת -להערכתי בת שבעים. אל החדר נכנסו שני אינדיאנים עם תלבושת מטורפת ונוצות על הראש, לצדם היו עוד שני אירופאים גם כן לבושים כמו אינדיאנים.
הצ'יף הראשי החל מדבר בשפה מוזרה והאירופאי שלצדו תרגם את דבריו לאנגלית: "ברוכים הבאים אחיי ואחיותיי, אני שמח לחלוק עמכם את התרופה של השבט שלי "האני קוין", התרופה הזאת מגיעה מהאמזונס ומשמשת לריפוי הנפש והגוף, יושב לצידי בני הבכור..." משסיים לדבר, הניף רעשן מעץ ואמר האושש וכולם ענו אחריו האוששש. עכשיו הרעשן עבר מיד ליד וכל אחד בתורו הציג את עצמו וסיפר מה המטרה שלו לגביי הטקס.
פאקינג חמישים אנשים!
רובם דיברו על כניעה מוחלטת לתרופה וכל מה שחשבתי עליו הוא "מתי כבר יתנו לי לשתות מהשיקוי הזה ולראות על מה מדובר?!"
סוף דבר הרעשן הגיע אליי.
סיפרתי שזנחתי את הבית הרוחני בו גדלתי וכיום אני חי חיים דיי חומריים, תרגמתי את משמעות השם שלי, סיימתי בהש קצר, הנפתי את הרעשן ומסרתי אותו לכריסטי. אנחנו מסתדרים בשורה, אישה יפת תואר בעלת כף יד אחת בלבד, מחזיקה בזרועה הקצרה קערת אבן קטנה, ממנה יוצא עשן קטורת. בידה נוצה,
היא עוברת אחד אחת, מניפה את הנוצה על העשן ומפזרת אותו סביבנו, לאחר מכן כולנו מסתדרים בטור חדש בראשו עומדים השמאנים. השמאן האירופאי מחזיק קנקן זכוכית גדול מלא בנוזל אדום, לצידו בחורה יפהפיה עם שיער ארוך כמעט עד לרצפה, היא מחזיקה בשתי ידיה קערת צימוקים גדולה.
הנוזל נמזג לכוסית קטנטנה הנמסרת לאינדיאני, הוא מחזיק את הכוס בגובה עיניו, ממלמל משהו ואז משמיע שריקה מעל הכוס, מסתכל לך בעיניים מחייך ונותן לך לשתות. רגע לפני שאני שותה השמאן אומר לי בעברית עילגת “עושה שלום במרומיו, הבאנו שלום עליכם” אני שותה את הכוס, הטעם מר ודוחה, לוקח צימוק מהקערה של הבחורה היפה והולך לשבת על המזרון שלי.
כח המח
דממה.
כולם כבר סיימו לשתות, אני יושב בשקט עשרים דקות, מחכה לראות מה הולך לקרות. האינדיאני קם על רגליו ומתחיל לדבר. המתרגם מבקש מאתנו לקום ולהחזיק ידיים במעגל: “לא לשבור את המעגל, מי שמרגיש שהוא לא יכול לעמוד שילך למזרון שלו, אבל שהרוב יחזיקו ידיים”. האינדיאני פוצח בשירה מוזרה שחוזרת על עצמה וכולם לאט לאט, לומדים את המילים והצלילים ומצטרפים אליו.
שלוש דקות אני ממלמל את המילים שלהם ואני מרגיש שאני לא יכול לעמוד על הרגליים. כריסטי גם כן נוטשת את המעגל ומצטרפת אליי למזרון. אני מסתכל עליה שוכבת על הבטן ופתאום מבין שאני רואה אותה נמסה לתוך המזרן כמו שלולית. אני מסתכל הצידה ורואה יד, אני לא מבין מאיפה היד הזאת הגיעה לכאן ואז אני קולט שאני יכול להזיז אותה "אהה מגניב זאת היד שלי" אני ממלמל.
כולם שרים ורוקדים באקסטזה מטורפת, אני רואה כדורי אנרגיה מקפצים בין האנשים וזה מהפנט אותי לכמה שעות. שקט משתרר בחדר בדיוק כשאני אומר לכריסטי:
"I'm too sensitive for this shit"
פרץ צחוק אדיד בוקע ממנה ומהמזרונים לידנו מתפשט לכלל החדר, אפילו האינדיאני מצטרף ואז משתיק אותנו בהששש ארוך. הוא שולף כלי נגינה דמוי עוד ומתחיל לנגן ניגון שלא מהעולם הזה, אליו מצטרפים שאר השמאנים עם גיטרות, תופים, נבל,
מנדולינות ומצלתיים חלק מהאנשים קמים על הרגליים ומתחילים לרקוד. אני מנסה לזוז אבל אין לי כח.
אגל זיעה יורד במורד המצח שלי, אני מרגיש את ההוויה שלו, כל מילימטר שהוא זז נראה לי כמו נצח, בא לי למחות אותו, אבל היד שלי משותקת. אני מרגיש איך הנשמה שלי יוצאת החוצה, מרחפת מעל המצח, עושה לאגל פווווו ומעיפה אותו הצידה. ואווו אני צופה בעצמי מלמעלה, רק שאני לא מת"
זה נמשך כמה שניות בודדות, אני נבהל ומתרסק לתוך עצמי, עייפות נופלת עליי ואני נרדם. פקחתי את העיניים, כריסטי צמודה אליי מסתכלת לי לתוך העיניים, נתתי לה נשיקה. היא מצביעה עם היד למרכז החדר ואומרת לי “תראה” במרכז החדר, שלוש ילדות מהממות בגילאי שבע שמונה, לכל אחת שיער ארוך וחלק הן נראות כמו פיות טובות,
סביבם כולם רוקדים עם עצמם והן פשוט מחייכות וצופות בנו. אני קם למרכז החדר, יותר נכון זוחל על ארבע ומציץ על הפרחים והאבנים שממוקמים על חתיכת בד לבנה, לידם דולקים נרות שבחדר החשוך להבותיהן מקבלות חיים משל עצמן. לפתע אני רואה מגן דוד ולידו צלב מעץ, הצלב שורט אותי ומחשבות על עבודה זרה מתחילות להציק לי.
אני מתרכז בצלב ואז מבחין שחוצים אותו שני קווים, אני מתרץ לעצמי שעל פי ההלכה זה לא נחשב לצלב של נוצרים ונרגע. האינדיאני יושב על הרצפה עם מעין פייפ ארוך (מקטרת) ואנשים מגיעים אליו, הוא ממלא צד אחד בחומר מסויים, מכניס את הקצה השני של הפייפ לנחיר האנשים ונושף בפיו. החלטתי לנסות.
מתיישב בישיבה מזרחית מול האינדיאני שמהנהנ לי עם הראש בחרדת קודש, אני מהנהן אליו בחזרה, הוא מחדיר את צינורית העץ לתוך הנחיר שלי ו...פף נושף. אני מרגיש שהנחיר שלי בוער, דמעות מתחילות לכסות את העיניים שלי, אני מנגב אותן ומסתכל על האינדיאני. פתאום כל החדר היה נראה לי מטושטש כמו התבוננות דרך מצלמה לא מפוקסת ורק את האינדיאני אני רואה ב "Full HD".
הוא מחייך אליי, חיוך כזה שתחילתו פרצוף בכי וסופו אהבה עוטפת, אני מתמלא בתחושת התעלות, מהנהן לו עם הראש וזוחל חזרה למזרון שלי. בראשי מתחילים להתנגן ניגוני שבת של סעודה שלישית.
אני עוצם עיניים ומפליג עם ניגוניי.
הערב השני שלי
השמש כבר מזמן זרחה, השעה כבר עשר בבוקר, שלוש עשרה שעות שהשמאנים ניגנו על עשרות כלי נגינה שונים, התחושה עילאית ואצלי עדיין בראש מתנגנים להם ניגוני שבת, במיוחד אחד ספציפי, ניגון הבעש״ט הקדוש. אני בטוח שכריסטי לידי כבר הספיקה ללמוד כמה וכמה ניגונים, אחרי הכול היא שמעה אותם ממני לפחות כמה שעות רצופות..
השמאנים שואלים את המשתתפים האם מישהו מעוניין לשתף בשיר מהבית ואני קופץ על ההזדמנות ומזנק למרכז החדר.
כולם משתתקים.
אני עוצם את עיניי ומתחיל בניגון..
האקוסטיקה בחדר מעולה! משהו בשיקוי הזה גורם לקול לי להתעבות, אני מצליח להגיע לסולמות גבוהים מבלי לזייף ואני מתרפק על הניגון בכל העוצמה. הרגשתי איך גלי הקול שלי מטיילים בחדר, עוברים בין כולם מנערים ומלטפים. חלק מהמשתתפים עכשיו, מנסים להצטרף אליי כשבדיוק אני עולה בניגון ומרעיד את החדר.
סיימתי.
לשניה השתרר שקט ולאחר מכן קריאות ואווו ואווו, אחד השמאנים מחא כף וקרא "איזה יופי" ואילו האינדיאני סיים בהאוששש האוששש. של סיפוק.
ערב שני שלי, עמדנו להתחיל בטקס האחרון לסשן כשאחת הבחורות המשתתפות נגשה אליי: "תגיד איליי, אתה יהודי"? חייכתי ואמרתי לה שכן. "שמי אסתר נעים מאוד" -"אלי לא איליי, נעים מאוד" תגיד אתה מישראל או מגרמניה"? -"אני ישראלי שחי באמסטרדם" "אה, פשוט חשבתי בגלל כריסטי.." -"למה את שואלת?" חייכתי אליה שוב "הניגון שעשית היה ממש מיוחד, מאוד אהבתי! אשמח שתשלח לי עוד.
-"בשמחה רבה" הנהנתי במרץ ... אתה יודע.. אני רק לאחרונה התחלתי לברר על יהדות.. סבתא שלי ניצולת שואה ששרדה וגידלה את אמא שלי כשהיא מסתירה את דתה מטראומת המלחמה.. פקחתי עיניים גדולות ושאלתי אותה -"את רוצה לקבל מידע ולשמוע קצת"? עכשיו, העיניים שלה אורו "כן..כן ממש רוצה" החלפנו פייסבוק ואימייל וקבענו ליצור קשר. יום שישי, ערב שבת.
הלכתי לפגוש אותה ואת החבר שלה בבית קפה מתחת לבית שלי. היא סיפרה לי קודם בהתכתבות בפייסבוק שיש לחבר שלה שורשים יהודים, אבל הם לא בטוחים ושאלה אם זה בסדר לבוא אתו לסעודת שבת בבית חב״ד. הגעתי לבית הקפה. היא הציגה את החבר שלה ויקטור, בחור נמוך קומה עם שיער פחם ארוך, נראה בעצמו אינדיאני. בירכתי אותו לשלום ויצאנו לדרך. כשישבנו בשולחן שבת ויקטור התחיל לספר לי שהוא מדרום אמריקה ושהגיע לאמסטרדם לפני עשר שנים.
"מיד התחברתי לחבר'ה ישראלים והתחלתי לעבוד אצלם, לכן בעצם נשארתי באמסטרדם עד היום". חייכתי אליו בשמחה ואז הוא המשיך והפתיע "סבתא שלי לפני שנפטרה נתנה לאמא שלי, שרשרת מגן דוד מזהב ואמא שלי נתנה לי אותה" -"מזתומרת מגן דוד? סבתא שלך יהודיה??" ״אני לא יודע, אמא שלי לא מוכנה לדבר על זה, גידלו אותי כקתולי, באזורים האלו הנצרות כפתה את עצמה על האנשים" -"איך קוראים לאחים של אמא שלך" שאלתי. "יאיר ונפתלי" ענה. לרגע קל נעצרה לי הנשימה.
"אלו שמות יהודיים אתה יודע?" הוא הסתכל עליי במבט רציני ואמר "תדע לך שמאז שאני זוכר את עצמי, תמיד התחבטתי בשאלה מה המקור שלי? מאיפה אני מגיע? לאיזה עם אני שייך, אני מוכן לשלם כל סכום בשביל לברר אם אני יהודי". נפרדנו בפתח הכניסה לאחר שהבטחתי לו לברר עם שליח חב״ד קולומביה, האם יש אפשרות לעזור לו. צעדתי לי בדרך הביתה שמח וטוב לב. בדמיוני, הפלגתי על המשך לסיפור המדהים הזה, ידעתי שהסיכויים לא גבוהים אבל מחשבותיי מתנגנות ומתחזקות בעוצמת גילוי נשמה יהודית אבודה וזה מכה בי - עוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא.. מבלי משים, מצאתי עצמי מזמזם את ניגון הבעש״ט, כל הדרך הביתה.