"מצטערת, החיים דינמיים. אני כבר לא אוהבת אותך" הדהדו המילים בראשי שוב ושוב. יצאתי מהבית בריצה מרגיש שאני נחנק מבפנים. "מוכרח לראות אנשים ולנשום קצת אוויר" מלמלתי לעצמי". רגליי הובילו אותי אל קופישופ בפינת הרחוב, נכנסתי והתיישבתי על הבר, הזמנתי תה נענע וגלגלתי לי ג׳וינט. לאחר ששאפתי כמות נדיבה של ירוק לריאותיי, פתחתי את האייפון וקראתי שוב את ההודעה ששרפה לי בבטן: "מצטערת, החיים דינמיים אני כבר לא אוהבת אותך".
סיוון היתה הבנאדם שאהבתי הכי הרבה בעולם, יותר מאת עצמי זה בטוח, תמיד חשבתי עליה ראשונה, תמיד עשיתי הכל על מנת לרצות אותה. פעם היא אפילו היא אמרה לי שאפסיק להיות כזה נגיש. לא כל כך הבנתי מה הבעיה, למרות שכל חבריי הקרובים אמרו לי את אותו הדבר. עכשיו הרגשתי חרא, הכי חרא בעולם.
לפתע הרגשתי יד עצומה על גבי, הסתובבתי וראיתי מולי אינדיאני ענק עם שיער ארוך ונוצות, מחזיק במקטרת מגולפת מעץ. ראיתי הרבה מוזרים באמסטרדם אבל הבנאדם מולי היה פאקינג אינדיאני אמיתי.
"יש לך אש?" שאל בטון עמוק. נתתי לו את המצית שלי. הוא הדליק את המקטרת שלו, התיישב לידי ואמר: "אני מבין שהלב שלך נסדק", לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי עם השאלה הזאת, אבל בין סאטלה לכאב שיתפתי אותו בכול הסיפור. לכשסיימתי, אמר לי: "לא נורא, לב צריך להישבר לפחות פעם אחת" - גיחכתי. "הלוואי והייתי חסין מפני הכאב הזה" אמרתי לו בצער.
הוא נעמד על רגליו והכריז בדרמטיות יתר: "אני יכול להגשים את הבקשה שלך". בחנתי אותו בזהירות, מסוקרן איזה הזוי נפל עליי הפעם. הוא הוציא חליל צד והסביר שאם ינגן באוזניי כמה צלילים, לא אוכל לאהוב, עד אשר ינגן בפניי שוב באותו החליל. "לא תרגיש יותר כאב, אך גם לא תהיה מסוגל לאהוב" הדגיש. צחקתי לו בפנים כמה דקות ואחרי שנרגעתי וראיתי שהוא רציני, החלטתי לזרום אתו, לפחות הוא מצחיק אותי. שכנעתי את עצמי.
״מתי אראה אותך שוב?״, שאלתי משועשע.
חג האהבה - טו באב
"בעוד שנה מהיום, אגיע לכאן במיוחד בשביל לבטל את ההשפעה". האמת שהוא היה כל כך רציני בתשובות שלו, שאם קודם לכן חשבתי שהוא מסתלבט, עכשיו הייתי בטוח שמדובר בחולה נפש שנמלט מבית משוגעים והחליט להתחפש לאינדיאני ולשגע סטלנים. "יאללה תנגן" אמרתי לו. הוא הניח את בפיו החל לנגן. הצלילים שיצאו מהחליל היו לא מהעולם הזה. תוך שניות הרגשתי איך כל תחושת הכאב מתנדפת, הצריבה בלב נעלמה, המחנק בגרון התפוגג, הרגשתי חופשי.
"ואוו אני לא מאמין זה באמת עובד" קראתי בהתרגשות, הברמנית שאלה אם הכול בסדר איתי, כנראה שממש צעקתי, התנצלתי בפניה ואמרתי לאינדיאני שאני לא חושב שיש צורך שיגיע לבטל את ההשפעה. הוא אמר שהוא יגיע רק פעם אחת ואם לא אבוא לפגוש אותו, ההשפעה תשאר לתמיד. "לעולם לא תוכל להתאהב" - התרה בחומרה. נפרדתי ממנו בשמחה והלכתי לבר בו עובדת המלצרית שתמיד היתה מתחילה איתי ליד סיון.
שנה חלפה, במהלכה חגגתי כמו משוגע. צברתי חוויות, אגרתי זכרונות, הרגשתי מלא, אבל החשש שמא ההשפעה תשאר לתמיד, גרמה לי להבין שעדיין יש בי צימאון להרגיש אהבה. אז הלכתי ביום המיועד לפגוש את האינדיאני, קבענו בשעה 12:00 בלילה באותו קופי שופ, הגעתי למקום כבר ב11:30 והמתנתי. עד לסגירה האינדיאני לא הופיע. יצאתי משם בלב כבד תוהה מה עליי לעשות. טלפון מדיאנה הפורטוגלית השכיח את החשש ומילא אותי במה שהייתי צריך.
מדי פעם, תחושות ריקנות ובדידות היו אוחזות בי, אבל מישהי תמיד היתה בסביבה בשביל לשחרר אותי מהן. עברו עוד מספר חודשים ותחושת הבדידות התחילה לקבל חזקה על הלב והנשמה. לאף אחת כבר לא היה הכח למלא אותי אפילו לא ליום אחד. ניסיתי לפתוח את הלב. ניסיתי, אבל לא הצלחתי, השפעת החלילן היתה עוצמתית. התחלתי להשלים עם העובדה שאני תקוע בהרגשה הזו לנצח.
חג האהבה טו באב
אחר צהרים אחד, הייתי בדרך חזרה לבית מהמכון כושר כשפתאום אני קולט את האינדיאני יושב בפינת רחוב ומקבץ נדבות. רצתי אליו בשמחה, נעמדתי מולו ושאגתי: "איפה נעלמת, חיכיתי לך באותו ערב ולא הופעת?!" לרגע הסתכל עליי כאילו לא מזהה אותי ואז ראיתי בעיניו ניצוץ של הבנה. "בטח פגשת את אחי התאום"?! אמר. -"אחיך התאום? תפסיק לשגע אותי, תנגן לי בחליל ותבטל את ההשפעה!" צחקתי והאצתי בקולניות.
הוא לקח נשימה עמוקה ואמר בכאב: "אחי התאום נפטר לפני שנה וחצי". לא ידעתי מה להגיד, מצד אחד לא רציתי להאמין, חשבתי שהוא משקר, מצד שני חששתי להגיב לו בחוסר אמון, כל מה שרציתי זה לבטל את ההשפעה. "אז מה עושים?" שאלתי בחוסר אונים מרגיש איך העיניים שלי נרטבות. הוא שתק מספר רגעים מהורהרים ואמר: "שב לידי! אולי יש לי פיתרון עבורך". הוציא מתיקו מפוחית כסופה והכריז:
"הצלילים מהמפוחית הזו יגרמו לך להתאהב מידית בבחורה הראשונה איתה תצא" "לא משנה מי היא תהיה ?! כל מי שאצא איתה, מיד אתאהב בה?" שאלתי בחשש. הוא חייך אליי וצחק בקול גדול: "מה קרה? פתאום אתה מפחד להתאהב?" בתכל'ס, כן רציתי להתאהב, אבל לא עכשיו, בטח שלא מיד עם הבחורה הראשונה איתה אצא..
"זו הדרך היחידה לבטל את ההשפעה?" וידאתי. הוא הנהן עם הראש ושם את המפוחית בפיו, מחכה לאישור שלי לנגן. מכשיר הפלאפון שלי בדיוק רטט מהודעותלייב של חבר פייסבוק שהציע לחברה שלו נישואין - "ט"ו באב שמח אהבה שלי" היתה הכותרת. גללתי מעט את הפיד שלי וראיתי את כל אותם זוגות שכולנו אוהבים לשנוא מפרסמים תמונות של פרחים או מתנות רומנטיות וגיחכתי לעצמי במרירות.
אבל דווקא אז, מתוך אותה מרירות, נבראה לה הארה שהכתה בי. פתאום הבנתי את העניין הזה באהבה, לשים פס על כל המגחכים, להרשות לעצמנו להשתטות, לדבר בילדותיות, לפנטז בקיטשיות ובנאליות והכי חשוב, לחייך ולא להיות ממורמרים.. הרמתי את הראש ממסך הפלאפון, הסתכלתי לאינדיאני בעיניים ואמרתי בהחלטיות:
"נגן אחשלי, נגן".